פסק דין
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכלל החומר שצורף לכתבי בית הדין וכן לבקשות ולתגובות שבתיק - אני מוצאת כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות ואנמק טעמי בקצרה;
1.ככל שמקור התביעה הכספית היא ההסכמה באסיפת בעלי המניות, הרי עסקינן לפי הטענות בהסכמה מיום 25.4.94, אשר המועד לתבוע את מימושה חלף זה מכבר.
2.באשר לטענה שמועד ההתיישנות החל רק באוקטובר 2004, עת נפרע החוב לנתבע וזאת לנוכח עמדת הנתבע בתיק אזרחי 11822/95, כי יש מקום לקזז את מחצית החוב בגין התיירות רק אחרי קבלת השיקים (ראה עמ' 20 לפרוטוקול מיום 23.6.96, בפני כב' השופט גל) - הרי שגם טענה זו לא יכולה להתקבל.
לא ניתן להתעלם מכך שכבר במסגרת תצהיר שהגיש הנתבע בתיק אזרחי 24936/98, טען כי ככל שהיו חובות של התיירות, הוא כבר שילם לספקים השונים בעצמו ולא דרך החברה (ראה סעיף 21 לתצהיר). על אותה עמדה, חזר בעת עדותו ביום 9.6.2002 כאשר אמר "התחלנו לעשות התחשבנות כדי לדעת כמה לקזז מתוך החזר ההלוואה שלי, ושוב היה סכסוך ולא הגענו להסכמה אז אני שילמתי את כל חשבונות הספקים ובעצם אני שילמתי, אדר גלוב לא שילם אחרי זה אף שיק" (ראה עמ' 13 לפרוטוקול). עולה מן המקובץ כי לכל המאוחר ביום 9.6.2002 נודע כי הנתבע כופר בחוב נשוא התביעה, וזאת אף ללא תלות במועד פירעון החוב כלפיו. אף ביחס למועד זה חלפה תקופת ההתיישנות.
3.זאת ועוד, אף אם עמדת הנתבע הייתה בשנת 1995 כי הסכים לקיזוז חוב התיירות לאחר קבלת השיקים, לא די בכך מהבחינה המשפטית כדי להאריך את תקופת ההתיישנות ביחס להסכמה המקורית משנת 1994. היה על התובעת להגיש תביעתה בתוך 7 שנים ממועד ההסכמה (ככל שלא קוימה). ככל שהיא הסכימה עם טענת הנתבע באשר למועד מימוש חלק זה של ההתחייבות (דבר שהוא מסופק לנוכח העובדה שעוד בשנת 1995 העלתה טענות באשר לאותו חוב בפני כב' השופט גל) - הייתה יכולה להסתפק בתביעה לפסק-דין הצהרתי על פיו כאשר תשלים חובה, יהיה על הנתבע לשלם לה מנגד סך פלוני או אלמוני.
כך גם יכולה הייתה להגיש תביעה המצהירה על זכותה לבצע קיזוז מהתשלום האחרון. עצם הטענה לתלות שבין החיובים, אין בה כדי לשנות את העובדה כי החיוב הנטען, נשוא התביעה, יסודו בהסכמה משנת 1994, אשר האפשרות לנקוט הליכים בגינה התיישנה זה מכבר.
4.בהקשר זה אין אלא להזכיר הטעמים הידועים לקביעת מגבלת ההתיישנות, כפי שנמנו על ידי כב' השופט גרוניס בע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ. מרדכי גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פס"ד, פ"ד נז(1) 289:
"ההתיישנות של עילות תביעה הינה עיקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו בצורות שונות בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו ... ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו.
שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. בהתבסס על טעם זה רואות חלק משיטות המשפט את הוראות ההתיישנות כהוראות מהותיות המביאות לביטולה של הזכות. אצלנו בחר המחוקק שלא ללכת בדרך זו, ותחת זאת סיווג את הוראות חוק ההתיישנות כהוראות דיוניות שאין בהן כדי לבטל את הזכות גופה... שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על-פיו ובכך לשנות את מצבו. .."
5.אמירת כבוד השופט גל בשנת 1996, כי נכון יהא שסוגיית החוב בנושא התיירות תידון עם כלל התחשבנות הצדדים, אין בה כשלעצמה להאריך את תקופת ההתיישנות ואת אותה התדיינות היה צריך להשלים במועדים הרלוונטיים לכך.
לטעמי, די בהנמקות דלעיל כדי לסלק התובענה על הסף, ולא לקבל תביעה מכוחה נדרשת התדיינות בשנת 2011 בעניין חוב שנוצר עוד בשנת 1994 (והכול גם בתביעת חברה, אשר לפי הטענה, אינה פעילה אף היא וזאת גם משנת 1994). ככל שאין ממש בטענות הנתבע עוד משנת 2002 כי שילם כבר חלקו בחובות התיירות, אין לתובעת להלין אלא על עצמה, על שלא נקטה בהליכים במועד מוקדם יותר.
בנסיבות המתוארות, איני נדרשת לטעמים נוספים שהועלו, ובכלל זה, משמעות היות טענת הקיזוז שמעלה התובעת טענת הגנה ולא התקפה וכן משמעות העובדה שזו לא הועלתה במסגרת יתר ההליכים שנוהלו בין הצדדים.
הצדדים פנו כבר מספר פעמים לערכאות בעניין אותו סכסוך, קרי, אופן פירוק וחלוקת הזכויות דלעיל וכיום, משחלפה כבר תקופת ההתיישנות, ביחס לסכסוך המקורי, הגיעה העת לחדול מכך.
אוסיף בשולי הדברים כי לולא הייתי מוצאת מקום להורות על דחיית התביעה על הסף, מכל מקום, הייתי מוצאת לקבל את הבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות התשנ"ט - 1999. בשים לב לאמור בתגובה ובתשובה הייתי מורה על הפקדת סך של 15,000 ₪. יש ממש בטענה שהנתבע זכאי לערובה נזילה והדברים יפים במיוחד לנוכח הטעמים שהוצגו בתשובה מטעמו, המעלים ספקות באשר לאפשרות לסמוך על הערב שהוצע.
בהמשך לדחיית התביעה, ממילא מתייתר הצורך ליתן החלטה בבקשה הנוספת שנותרה בתיק, בעניין השאלון.
התובעת תשלם לנתבע בגין הוצאותיו סך כולל של 2,000 ש"ח וזאת בהתחשב בשלב המקדמי והיקף העבודה שבתיק.
ניתן היום, כז' חשון תשע"ב, 24 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.